הפריפריה תקועה: למה בלעדי רכב פרטי, תושבים לא יכולים להתקדם?
למרות הבטחות שווא של משרד התחבורה על 'צדק תחבורתי', תושבי הפריפריה ממשיכים לסבול ממערכת תחבורה ציבורית לקויה ותשתיות לא מספקות. הם נאלצים להסתמך באופן כמעט בלעדי על רכב פרטי – מה שמכביד עליהם בהוצאות כבדות ויוצר מעגל קסמים של פערים חברתיים-כלכליים.
התלות ברכב פרטי בפריפריה אינה בחירה, אלא הכרח. קווי אוטובוסים דלילים, תחנות רכבת מועטות, וזמני המתנה ארוכים הופכים את השימוש בתחבורה הציבורית לחוויה מתסכלת ולא יעילה. המשמעות היא שתושבים רבים נאלצים להחזיק רכב, גם אם אין באמת יכולת כלכלית לכך, רק כדי להגיע לעבודה, ללימודים, לטיפולים רפואיים או לפעילויות חברתיות.
העלויות הכרוכות בבעלות על רכב – דלק, ביטוח, טיפולים, חניה – הן משמעותיות, במיוחד עבור משפחות בעלות הכנסה נמוכה. סכומים אלו צורכים חלק ניכר מהתקציב החודשי, ומקטינים את היכולת לחסוך, להשקיע או ליהנות מאיכות חיים טובה יותר.
הפער התחבורתי מחריף את הפערים החברתיים-כלכליים בין הפריפריה למרכז. תושבי המרכז נהנים ממערכת תחבורה ציבורית יעילה ונגישה, המאפשרת להם להשתתף בכלכלה ובחיי התרבות של המדינה, בעוד שתושבי הפריפריה מוגבלים מבחינת ניידות והזדמנויות.
מה הפתרון? לא מספיקות הצהרות פופוליסטיות. נדרשת תוכנית מקיפה לשיפור התחבורה הציבורית בפריפריה, הכוללת:
- הגדלת תדירות קווי האוטובוסים והרכבות: כך שתושבים יוכלו להגיע ליעדים שלהם בזמן סביר.
- הרחבת רשת התחבורה הציבורית: הגעה לאזורים מרוחקים ולישובים קטנים.
- שיפור איכות התשתיות: תחנות נגישות, נוחות ובטוחות.
- הפחתת מחירי הנסיעה: תמחור הוגן שיאפשר לכולם להשתמש בתחבורה הציבורית.
- קידום תחבורה חלופית: שבילי אופניים, הליכה ברגל, ותחנות טעינה לרכבים חשמליים.
השקעה בתחבורה ציבורית בפריפריה אינה רק עניין של צדק חברתי, אלא גם עניין כלכלי. שיפור הניידות יאפשר לתושבים למצוא עבודה, להקים עסקים, ולהשתתף באופן פעיל בחיי המדינה. זהו צעד הכרחי לקידום צמיחה כלכלית, הפחתת פערים חברתיים, ושיפור איכות החיים של תושבי הפריפריה.
